"בְּרֵאשִׁית" – אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות יב ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל. ומה טעם פתח בבראשית? משום (תהלים קיא ו) "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם". שאם יאמרו אומות העולם לישראל: "לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים", הם אומרים להם: "כל הארץ של הקב"ה היא; הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".
"בְּרֵאשִׁית בָּרָא" – אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל: בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) "רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ", ובשביל ישראל שנקראו (ירמיהו ב ג) "רֵאשִׁית תבואתו".
ואם באת לפרשו כפשוטו, כך פרשהו: "בראשית בריאת שמים וארץ, וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יְהִי אוֹר". ולא בא המקרא להורות סדר הבריאה, לומר שֶאֵלו קדמו; שאם בא להורות כך, היה לו לכתוב: "בראשונה ברא את השמים" וגו', שאין לך "ראשית" במקרא שאינו דבוק לתיבה של אחריו, כמו: (ירמיהו כו א) "בְּרֵאשִׁית מַמְלְכוּת יְהוֹיָקִים", (בראשית י י) "רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ", (דברים יח ד) "רֵאשִׁית דְּגָנְךָ". אף כאן אתה אומר: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" וגו', כמו: "בְּרֵאשִׁית ברוא". ודומה לו (הושע א ב): "תְּחִלַּת דִּבֶּר ה' בְּהוֹשֵׁעַ", כלומר: תחילת דיבורו של הקב"ה בהושע - "ויאמר ה' אל הושע" וגו'.
ואם תאמר: להורות בא שאלו תחילה נבראו, ופירושו: בראשית הכל ברא אלו, ויש לך מקראות שמקצרים לשונם וממעטים תיבה אחת, כמו: (איוב ג י) "כִּי לֹא סָגַר דַּלְתֵי בִטְנִי", ולא פירש מי הסוגר, וכמו (ישעיהו ח ד) "יִשָּׂא אֶת חֵיל דַּמֶּשֶׂק", ולא פירש מי ישאנו, וכמו (עמוס ו יב) "אִם יַחֲרוֹשׁ בַּבְּקָרִים", ולא פירש "אם יחרוש אדם בבקרים", וכמו (ישעיהו מו י) "מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית", ולא פירש "מַגִּיד מֵרֵאשִׁית דבר אַחֲרִית דבר". אם כן תמה על עצמך, שהרי המים קדמו, שהרי כתיב: "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם", ועדיין לא גילה המקרא בריית המים מתי היתה. הא למדת שקדמו המים לארץ. ועוד, שהשמים מאש ומים נבראו. על כרחך לא לימד המקרא בסדר המוקדמים והמאוחרים כלום.
"בָּרָא אֱלֹהִים" – ולא אמר "בָּרָא ה'". שבתחילה עלה במחשבה לברואתו במידת הדין; ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מידת רחמים ושיתפה למידת הדין. היינו דכתיב (להלן ב ד): "בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם".
"וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל" – אף בזה אנו צריכים לדברי אגדה: ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים, והבדילו לצדיקים לעתיד לבא.
ולפי פשוטו, כך פרשהו: ראהו כִּי טוֹב, ואין נאה לו ולחשך שיהיו משתמשין בערבוביא, וקבע לזה תחומו ביום, ולזה תחומו בלילה.
"יוֹם אֶחָד" - לפי סדר לשון הפרשה, היה לו לכתוב 'יום ראשון', כמו שכתוב בשאר הימים: שני, שלישי, רביעי. למה כתב אחד? לפי שהיה הקב"ה יחיד בעולמו, שלא נבראו המלאכים עד יום שני. כך מפורש בבראשית רבה.
"יְהִי רָקִיעַ" - יתחזק הרקיע שאע"פ שנבראו שמים ביום הראשון עדיין לחים היו וקרשו בשני מגערת הקב"ה באומרו יהי רקיע וז"ש (איוב כו יא) עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוּ כל יום ראשון ובשני וְיִתְמְהוּ מִגַּעֲרָתוֹ כאדם שמשתומם ועומד מגערת המאיים עליו
"בְּתוֹךְ הַמָּיִם" - באמצע המים שיש הפרש בין מים העליונים לרקיע כמו בין הרקיע למים שעל הארץ הא למדת שהם תלוים במאמרו של מלך
"וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ" - תקנו על עמדו והיא עשייתו; כמו "וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ" (דברים כא יב)
"מֵעַל לָרָקִיעַ" - "על הרקיע" לא נאמר אלא "מעל לרקיע" — לפי שהן תלויין באויר. ומפני מה לא נאמר "כי טוב" ביום שני? לפי שלא היה נגמר מלאכת המים עד יום ג', והרי התחיל בה בשני ודבר שלא נגמר אינו במלואו וטובו. ובשלישי שנגמרה מלאכת המים והתחיל וגמר מלאכה אחרת, כפל בו כי טוב ב' פעמים: אחת לגמר מלאכת השני ואחת לגמר מלאכת היום.
"תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב" - לא דֶּשֶׁא לשון עֵשֶׂב ולא עֵשֶׂב לשון דֶּשֶׁא ולא היה לשון המקרא לומר תעשיב הארץ שמיני דשאין מחולקין כל אחד לעצמו נקרא עֵשֶׂב פלוני ואין לשון למדבר לומר דֶּשֶׁא פלוני שלשון דֶּשֶׁא הוא לבישת הארץ בעשבים כשהיא מתמלאת בדשאים
"תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ" - תתמלא ותתכסה לבוש עשבים בלשון לע"ז נקרא דֶּשֶׁא ארברי"ץ (גראזיכט) כולן בערבוביא וכל שורש לעצמו נקרא עשב
"מַזְרִיעַ זֶרַע" - שיגדל בו זרעו לזרוע ממנו במקום אחר
"עֵץ פְּרִי" - שיהא טעם העץ כטעם הפרי והיא לא עשתה כן אלא וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ עֵץ עֹשֶׂה פְּרִי ולא הָעֵץ פְּרִי לפיכך כשנתקלל אדם על עונו נפקדה גם היא על עונה ונתקללה (ס"א אינו ודו"ק)
"אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ" - הן גרעיני כל פרי שמהן האילן צומח כשנוטעים אותו
"יְהִי מְאֹרֹת וגו'" - מיום ראשון נבראו וברביעי צוה עליהם להתלות בָּרָקִיעַ וכן כל תולדות שמים וארץ נבראו ביום ראשון וכל אחד ואחד נקבע ביום שנגזר עליו הוא שכתוב אֵת הַשָּׁמַיִם לרבות תולדותיהם וְאֵת הָאָרֶץ לרבות תולדותיה
"יְהִי מְאֹרֹת" - חסר וי"ו כתיב על שהוא יום מארה ליפול אסכרה בתינוקות הוא ששנינו בד' היו מתעני' על האסכרה שלא תיפול בתינוקות
"לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה" - משנגנז האור הראשון אבל בשבעת ימי בראשית שמשו האור והחשך הראשונים יחד בין ביום ובין בלילה
"וְהָיוּ לְאֹתֹת" - כשהמאורות לוקין סי' רע הוא לעולם שנאמר מֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ וגו' (ירמיהו י ב) בעשותכם רצון הקב"ה אין אתם צריכין לדאוג מן הפורענות
"וּלְמוֹעֲדִים" - ע"ש העתיד שעתידים ישראל להצטוות על המועדות והם נמנים למולד הלבנה
"וּלְיָמִים" - שמוש החמה חצי יום ושמוש הלבנה חציו הרי יום שלם
"וְשָׁנִים" - לסוף שס"ה ימים (ס"א ורביע יום) יגמרו מהלכן בי"ב מזלות המשרתים אותם והוא שנה (ס"א והוא שס"ה יום ורביע יום) וחוזרים ומתחילים פעם שניה לסבב בגלגל כמהלכן הראשון
"הַמְּאוֹרוֹת הַגְּדוֹלִים" - שוים נבראו, ונתמעטה הלבנה על שקטרגה ואמרה "אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד".
"וְאֵת הַכּוֹכָבִים" - על ידי שמיעט את הלבנה (בראשית רבה מ"ו) הרבה צבאיה להפיס דעתה.
"נֶפֶשׁ חַיָּה" - שיהא בה חיות.
"שֶׁרֶץ" - כל דבר חי שאינו גבוה מן הארץ קרוי שֶׁרֶץ. בעוף — כגון זבובים; בשקצים — כגון נמלים וחיפושים ותולעים; ובבריות — כגון חולד ועכבר וחומט וכיוצא בהם, וכל הדגים.
"הַתַּנִּינִם" - דגים גדולים שבים. ובדברי אגדה (בבא בתרא עד ב), הוא לויתן ובן זוגו, שבראם זכר ונקבה, והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא; שאם יפרו וירבו, לא יתקיים העולם בפניהם. התנינם כתיב.
"נֶפֶשׁ חַיָּה" - נֶפֶשׁ שיש בה חיות.
"וַיְבָרֶךְ אֹתָם" - לפי שמחסרים אותם וצדין מהם ואוכלין אותם הוצרכו לברכה ואף החיות הוצרכו לברכה אלא מפני הנחש שעתיד לקללה לכך לא ברכן שלא יהא הוא בכלל
"פְּרוּ" - לשון פרי כלומר עשו פירות
"וּרְבוּ" - אם לא אמר אלא פְּרוּ היה אחד מוליד א' ולא יותר ובא וּרְבוּ שאחד מוליד הרבה
"נַעֲשֶׂה אָדָם" - ענותנותו של הקב"ה למדנו מכאן לפי שהאדם הוא בדמות המלאכים ויתקנאו בו לפיכך נמלך בהן וכשהוא דן את המלכים הוא נמלך בפמליא שלו שכן מצינו באחאב שאמר לו מיכה (מלכים א' כב) רָאִיתִי אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ וכי יש ימין ושמאל לפניו אלא אלו מיימינים לזכות ואלו משמאילים לחובה וכן (דניאל ד) בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָמָא וּמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא אף כאן בפמליא שלו נטל רשות א"ל יש בעליונים כדמותי אם אין כדמותי בתחתונים הרי יש קנאה במעשה בראשית
"נַעֲשֶׂה אָדָם" - אע"פ שלא סייעוהו ביצירתו ויש מקום למינים לרדות לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומדת ענוה שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן ואם כתב אעשה אדם לא למדנו שהיה מדבר עם בית דינו אלא עם עצמו ותשובתו כתובה בצדו ויברא את האדם ולא כתיב ויבראו
"בְּצַלְמֵנוּ" - בדפוס שלנו
"כִּדְמוּתֵנוּ" - להבין ולהשכיל
"וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם" - יש בלשון הזה לשון רידוי ולשון ירידה זכה רודה בחיות ובהמות לא זכה נעשה ירוד לפניהם והחיה מושלת בו
"וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ" - בדפוס העשוי לו שהכל נברא במאמר והוא נברא בידים שנאמר (תהלים קלט) וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה נעשה בחותם כמטבע העשויה ע"י רושם שקורין קוני"ץ (ובכ"י קוי"ן והוא בל"א שטעמפעל) וכן הוא אומר (איוב לח) תִּתְהַפֵּךְ כְּחֹמֶר חוֹתָם
"בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ" - פירש לך שאותו צלם המתוקן לו צלם דיוקן יוצרו הוא
"זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" - ולהלן הוא אומר (בראשית ב) וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וגו' במדרש אגדה שנבראו שני פרצופים בריאה ראשונה ואח"כ חלקם ופשוטו של מקרא כאן הודיעך שנבראו שניהם בששי ולא פירש לך כיצד ברייתן ופירש לך במקום אחר
"לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ" - השוה להם בהמות וחיות למאכל ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר אך כל ירק עשב יאכלו יחד כלם וכשבאו בני נח התיר להם בשר שנאמר (ט ג) כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי וגו' כְּיֶרֶק עֵשֶׂב שהתרתי לאדם הראשון נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל
"יוֹם הַשִּׁשִּׁי" - הוסיף ה' בששי בגמר מעשה בראשית, לומר שהתנה עמהם: ע"מ שיקבלו עליהם ישראל חמשה חומשי תורה.
דבר אחר: "יוֹם הַשִּׁשִּׁי" - כלם תלוים ועומדים עד יוֹם הַשִּׁשִּׁי, הוא ששי בסיון (ס"א שביום ו' בסיון שקבלו ישראל התורה נתחזקו כל יצירת בראשית, ונחשב כאילו נברא העולם עתה וזהו יוֹם הַשִּׁשִּׁי בה"א שאותו יום ו' בסיון) המוכן למתן תורה.
